<h1>י"ג ע"ב</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו דרכי העברות ומדרגותיהן, כדי לידע איזה חלק מחלקי העברות יצטרך לכל תנאי התשובה, ואי זה חלק מהם יצטרך לקצתם לבד, ואיזה חלק לא יצטרך לאחד מהם כלל. שובה ישראל עד יי אליך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל יי ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו [הושע י"ד], כבר בארנו היות כונת הנביא להורות להם שלא יתיאשו מן התשובה עם היותם בתכלית המרד, ואמנם כונת תוכחותיו היתה פרטית על עון ע"ז, כמו שתמצא דבריו סובבים עליה תמיד, כמו שאמר סמוך לזה, [שם] תאשם שומרון כי מרתה באלהיה, וכן אמר [שם י"ג] ועתה יוסיפו לחטוא, כי מתחלה כשהיו עובדים ע"ז בימי השופטים היו עובדים הבעלים גם כן, אבל לא היו מקשים ערפם כל כך והיו שבים אל יי כשהיה עומד השופט ומחזירם למוטב, אבל אלו היו מקשים ערפם לגמרי, וזה בהיות הסבה הזאת יוצאה מן המנהיגים, כמו שנודע בענין ירבעם, שהעמיד עגלים לע"ז כדי שלא יעלו לירושלם לעבודת בית המקדש, והוא על דעת קצת מפרשים אמרו בזה, [שם י'] מימי הגבעה חטאת ישראל וגו', רצה בזה כלומר ידוע שבימי הגבעה חטא ישראל, ואלו עומדים לשם בני הדור הזה לא קנאו בהוללים ההם לנקום נקמת יי בהם ולא תשיג המלחמה על בני העולה, כי אינם חוששים לכבוד השם כלל, ובא לזה הפירוש שם עמדו, כמו אם שם עמדו, כמו [בראשית מ"ד] ועזב את אביו ומת, באורו ואם עזב, ויש שבאר בו כאלו אמר שמימי הגבעה מסרו עצמם והחליטו את נפשם למה שהם עתה, שבני בנימין החזיקו בדבר נבלה ומעשה מכוער ובני ישראל נענשו גם כן בזמן ההוא אע"פ שהתעוררו לנקום נקמת יי, מצד שהיו עובדי ע"ז, כמו שדרשו ז"ל [סנהדרין ק"ג ע"ב] על ענין פסל מיכה הסמוך לו, לכבודי לא חששתם ולכבוד בשר ודם חששתם, וזה כלו סובב על ציר תוכחותיו, ר"ל עון ע"ז והוא אמרו [הושע י'], לעגלות בית און יגורו שכן שומרון וגו', וכן אמר [שם] גפן בוקק ישראל וגו' כרוב לפריו הרבה למזבחות כטוב לארצו הטיבו מצבות, ואמר [שם ח'] כספם וזהבם עשו להם עצבים, ואמר [שם ט'] אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו', ואמר [שם ד'] חבור עצבים אפרים, וכן בתחלת דבריו אמר [שם ב'], ופקדתי עליהם את ימי הבעלים אשר תקטיר להם, וכן כל ספרו תמצאהו סובב על עון ע"ז, כי כן היה דרך כל הנביאים להרבות דברים על הענין אשר היו רואים בו העם ברע בזמנם, כמו שתראה ישעיה הנביא ע"ה מרבה דבריו תמיד על ענין הטיית הדין בעבור בצע כאמרו [ישעיה ג'], גזלת העני בבתיכם, [שם א'] כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים וגו', ואמר [שם ה'] מצדיקי רשע עקב שוחד וגו', ואמר [שם] הוי מגיעי בית בבית וגו', ואמר [שם א'] דרשו משפט אשרו חמוץ, כלומר שתחזיקו את הגזול להחזיר לו את שלו, וכן כלל הנביאים לדבר תמיד בפרט על מה שהיו רואים בו בני הזמן בתכלית המרד בו, ואמנם כונת הכל להתעורר בני זמנם לשוב ממה שהיו בו בתכלית המרד בפרט, ושמתגלגל להם על ידי העונות ההם תשובה כללית לכל העונות, שזה הוא דרך כל בעל תשובה כשרוצה לטהר לבבו בתשובתו לחפש עצמו בנרות ולבדוק ולפשפש אחר כל מעשיו לבלתי השאיר לו בחטאיו שריד ופליט, והוא שהעירם הושע הנביא הנה, שאע"פ שתכלית כונת תוכחותיו היתה על ע"ז, שיפשפשו עם כל זה אחר שאר העברות גם כן ושבו מדרכם הרעה, והוא אמרו [הושע י"ד], קחו עמכם דברים ושובו אל יי ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, אמרו כל תשא עון, רוצה בו תשא כל עון והוא הפוך, והכונה בו להעירם בתשובת כל העונות, ואמרו [שם] ונשלמה פרים שפתנו, רוצה בו על הודוי, כלומר במקום קרבן נשלם לפניך ודוי שפתינו, כמו שידוע שהשם רוצה בדברי התשובה יותר מן הקרבן, שאין הקרבן מועיל בלא ודוי העון כמו שנאמר בכלם, [ויקרא ה'] והתודה אשר חטא וגו', וסמך ענין הודוי אל כלל כל העברות מצד שהודוי הוא מן התנאים הצריכים בתשובה, והוא שוה לכל העברות, ר"ל שכל העברות צריכות אל הודוי בסליחתן, הן חלק עבירות שבין אדם למקום הן חלק עברות שבין אדם לבין עצמו, מה שאין כן בקצת תנאי התשובה שאין להם מקום בעברות שבין אדם למקום כענין ההשבון, כמו שנבאר בפרק שאחר זה, שנודיע בו תנאי התשובה כלם.
ואחר שהזכרנו בגדר בעל התשובה לפשפש בכל עונותיו קלים וחמורים ולהרבות תשובתו על כל אחד ואחד מהם כפי הראוי לו, עלינו לבאר דרכי העברות איך יחלקו, מדרגות הקל והחמור שבהם, ומה שצריך מהם אל כל תנאי התשובה, ומה שצריך מהם לקצת תנאי התשובה, ומה שאינו צריך לאחד מתנאי התשובה, כדי שיתעורר בתשובתו עליהם כל אחת כפי הראוי לה, ושיבוש לגודל החטא בשאלת הסליחה והמחילה, לא שישוב לשם ויתודה מעונות חמורים במחשבת היותם נקלים בעיניו, על דרך מאמר חכמי המוסר שאמרו המחילה למי שיקל בעיניו חטאו קשה מאד לבעל היכלת ולמי שיכיר כבד פשעו מרוצה אליו.
ומעתה נתחיל ונאמר שדרכי העברות כלם אמנם יחלקו דרך כלל לשני חלקים, החלק הראשון הוא חלק עברות שבין אדם למקום, והחלק השני עברות שבין אדם לחברו, החלק הראשון נחלק לשלשה חלקים, חלק החוטא במחשבתו, וחלק החוטא בדבורו, וחלק החוטא במעשיו, הראשון במחשבה, כענין מי שחשב וגמר בדעתו לעבוד ע"ז שאע"פ ששב מזאת המחשבה ולא הוציאה למעשה נחשבת המחשבה ההיא לחטא כמו שנבאר, והחלק השני, כענין והתקצף וקלל במלכו ובאליו לחרף מערכות אלים חיים כמו שבא [במדבר ט"ו] את יי הוא מגדף ונכרתה וגו', וכן הדומים לזה החלק, והחלק השלישי כענין עובד ע"ז ואוכל מאכלות אסורות ודומיהם, החלק השני משני החלקים הראשונים והוא, חלק עברות שבין אדם לחברו, נחלק לשני חלקים מאלו השלשה חלקים והם, חלק הדבור, וחלק המעשה, חלק הדבור כענין המקלל את חברו והמקניטו, וכענין רכילות ולשון הרע ודומיהם, וחלק המעשה כענין מי שגזל את חברו או חבלו ודומיהם, אבל חלק המחשבה לא יחשב עון גמור בעבירות שבין אדם לחברו, שאם חשב לגזלו או לחבלו ועצר כח ולא צרף מחשבתו למעשה אין לו על זה צרך פיוס לחברו, אלא שמכל מקום צריך להתודות לשם, וכן על דעת קצת מפרשים אם שנאו שנאת הלב שהוא עובר על מצות [ויקרא י"ט] לא תשנא את אחיך בלבבך, אחר שעזב מחשבתו וכללו באהבתו אין צריך לפייסו אבל שיתודה לשם ממה שעבר בשנאתו אותו, והחלק הזה הבא מצד המחשבה יש ממנו צריך תשובה ויש ממנו אין צריך תשובה על דעת קצת מפרשים, אמרו ז"ל במי שחשב בדעתו לעבוד ע"ז וגמר בדעתו זה שזה חמור כאחת העברות כמו שהתבאר במסכת קדושין [ל"ט ע"ב], והביאו ראיה אל זה מאמרו [יחזקאל י"ד] למען תפוש את בית ישראל בלבם, רוצה בו שהם נתפשים ונענשים לפי מה שחטאו במחשבתם, וכן יורה מאמר איוב באמרו [איוב א'] אולי חטאו בני וברכו אלים בלבבם, הנה שמכפירת השם במחשבה שהוא ענין ע"ז, כמו שידוע שהכפירה בשם וההודאה לאל זר הכל אחד, ומיראתו זה היה מקריב בעדם להעירם אל התשובה מן העון ההוא, והשכל גם כן יקבל זה, ר"ל היות רוע המחשבה בזה הענין עון פלילי, כי האמונה עקרה בלב, ואם הלב מועל בה הוא עקר העון הנמצא בה, וכבר אמרו כן קצת מפרשים במחשבת שאר עברות, אם גמר במחשבתו לעבור עברה הן עבירה שבינו לבין המקום, כמי שגמר בדעתו לאכול מאכלות אסורות או לבא על הערוה, או עברה שבינו לבין חברו, כמי שגמר בדעתו לגזול לחברו, ואחר כן נתחרט וכבש יצרו מעשות אותה העברה שצריך לדעתם להתודות ולבקש סליחה על מה שכבר גמר בדעתו, ועל זה אמרו ז"ל [עי' סנהדרין מ"ג ע"ב] כל הזובח יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן שנאמר [תהלים נ'] זובח תודה יכבדנני, וענין זובח יצרו רוצה בו כובש יצרו ומונעו מן העברה, ואע"פ שכבישת יצרו הוא התשובה ממנו אמר עם כל זה מתודה עליו שהוא צריך להתודות לשם על מה שהשלים במחשבתו, וכל שכן במי שגמר החטא במחשבתו ולא נמנע מעשותו רק מחסרון הזמנה או יכלת שצריך לתשובה, ואם לא ישוב שיהיה ענש השני גדול מן הראשון, והורו גם כן זה, ר"ל הצטרך הסליחה למי שחטא במחשבה, באמרם ז"ל חושן מכפר על הרהור הלב, שהכונה בו על התעוררות האדם בראיית החשן נתון על הלב ויתבונן מה הכונה בו ויתעורר על מחשבתו וישוב מהם ונסלח לו, ויהיה ענין המאמר כאלו אמר שהחשן סבת כפרת הרהור הלב, וכן מה שאמרו במקום אחר [ויק"ר ז' ג'] עולה מכפרת על הרהור הלב, רוצה בו על תכלית הערה תבואהו מצד קרבן העולה שהיא כלה כליל, יתעורר בראותו תכלית הערה לשוב מכל חטאיו עד שלא ישאר מהם הרהור הלב, ויהיה קרבן העולה אם כן סבת העברת הרהור עברה וכל שכן שהיא סבת העברת גופי עברות שגם על ידי שאר הקרבנות יתעורר האדם להעבירם, וכן יורה זה הצטרך התשובה למי שחטא במחשבה, אמרם ז"ל אם מידי עברה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, אלא שבמסכת קדושין [מ' ע"א] אמרו ע"ה שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר [תהלים ס"ו] און אם ראיתי בלבי לא ישמע יי, אלא מה אני מקיים, [ירמיה ו'] הנני מביא אל העם הזה פרי מחשבותם, מחשבה שהיא עושה פירות הקב"ה מצרפה למעשה ושאינה עושה פירות אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואלא הא כתוב [יחזקאל י"ד] למען תפוש את בית ישראל בלבם, ההוא בע"ז הוא דכתוב, זהו לשון המאמר, והנראה ממנו שאין המחשבה בשאר העונות צריכה אל הודוי ואל הסליחה, ואמנם הרב ר' אברהם ז"ל העמיד זה במי שנכשל בזאת המחשבה בקצת אנס כענין שפגע בדבר המחטיאו ובראותו עלה לבו טינה וחשב לעבור והצטער בעצמו עד שנתחרט, אלא שאפשר וקרוב להעמיד זה במה שכתבנו למעלה, ר"ל במי שהשלים מחשבתו לעבור עברה ומטוב נפשו כבש יצרו מעשותה עם המצא אצלו ההזמנה והיכלת, ואע"פ שאמרו על זה [סנהדרין מ"ג ע"ב] הזובח יצרו ומתודה עליו, שיורה זה היותו צריך אל הודוי, אפשר לפרש בו שאינו רוצה לומר התודות על החטא ההוא אבל לסבת השתדלו להמית התאוה ולכבוש היצר הוא מתפלל ומתודה, כענין אמרם [קידושין ל' ע"ב] אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ובזה כבש יצרו, וכבישתו אותו הוא גמר התשובה לא יצטרך אל הודוי ממנו ואל בקשת הסליחה, ובזה יתבאר מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואמרם ז"ל [יומא כ"ט ע"א] הרהורי עברה קשים מעברה לא להצטרך הסליחה בהם אמרו כן, אבל אצלי הטעם במאמר הוא מה שבארנו בקצת אותם עשרים וארבעה דברים שמעכבין את התשובה, כי ההרהור יקל לבעליו לא ירגיש ממנו והוא סבה לו להחטיאו תמיד, ואם יארע לו חטא קל או חמור ירגיש בו ויבוש עליו וישוב ממנו ולא יוסיפו לחטוא, אחר שהרהור הרע נשאר עמו, ועל זה הצד יהיה ההרהור התמידי יותר קשה מן העברה, ולרב הר"ם ז"ל בזה המאמר פרוש נאה והוא, שהרהור והמחשבה בה בא מצד הנפש והנה הוא מחטיא בו החלק הנכבד שבשני חלקיו, וגוף העון, ר"ל המעשה, אמנם יבא מצד החומר שהוא החלק הפחות שבחלקיו, ויהיה יותר קשה העון הבא מצד הנפש ויותר נראה בו חסרון בעליו ממה שיבא מצד החומר, על צד מה שאמרו ע"ה דרך צחות, [ויק"ר ד' ה'] משל לכהן שיש לו שתי נשים אחת בת כהן ואחת בת ישראל ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוה על מי הוא מדין לא על בת כהן שלמדה בבית אביה.
ויש בחלק המחשבה צד אחר שהוא צריך מחילה על דעת כלם לפי מה שאמרו ז"ל [קידושין פ"א ע"ב] והוא, במי שחשב לעשות עברה ועשה מעשה במחשבת עברה אלא שנזדמן שהיה המעשה מותר, כענין מי שגמר בדעתו לאכול חלב והוציא מחשבתו למעשה אלא שנזדמן שהיתה אותה חתכה של שומן, אבל שהוא אכלה במחשבת חלב, צריך הוא סליחה ומחילה על מחשבתו, ויתבאר זה ממה שאמרו במסכת קדושין [שם] על אמרם ז"ל אישה הפרם ויי יסלח לה [במדבר ל'], שבא העיון על זה מה הוצרכה זו לסליחה אחר שאישה הפרם, וכבר נתן לו השם רשות בזה, ואמרו במה הכתוב מדבר האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא אינה יודעת שהפר לה והיתה שותה יין ומטמאה למתים, וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ואומר, ומה המתכון להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר
טלה צריך כפרה המתכון להעלות בידו בשר חזיר ועלה
בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה, הנה שעם היות המעשה דבר לא יחויב עליו, צריך סליחה על רוע (הבנה) [הכוונה] אחר שעשה מעשה בכונה ההיא, וכן אמרו [קידושין מ' ע"א] על מי שעבר עברה ושנה בה שמכאן ואילך מחשבתו היא מצטרפת למעשה, וכבר התבאר בדבריהם [שם] אמרו [ירמיה ו'] הנני מביא אל העם הזה פרי מחשבותם.
ואחר שבארנו דרכי העברות דרך כלל עלינו לבאר דרך הקל והחמור שבהן כדי להרבות תשובה, וזה יתבאר בכל ענין מוזהר, ר"ל מצות לא תעשה על פי הענש הנזכר בהן, מצד שכבר בארה תורה במוזהרות ענש כל אחת מהן לבד מועטות, ועל צד הענש יודע חומרתן, ונמצא מדרגות המוזהרות שמנה מדרגות כמו שבאר הר"ם ז"ל, החמורה שבהן היא מדרגת הדברים שהוא מחויב עליהם סקילה, שניה לה מחויבי שריפה, שלישית לה מחויבי הריגה, רביעית לה מחויבי חנק, חמישית לה מחויבי כרת בידי שמים, ששית לה מחויבי מיתה בידי שמים, שביעית לה מחויבי מלקות, שמינית לה לאוין שאין לוקין עליהם, אבל במצוה, ר"ל מצות עשה לא נתלה הענין בענש רק בשכר, ולא התבאר שכר כל אחת מהן מה הוא בפרט, אלא שהוא צוה בסתם לעשות כך וכך, ולא ביאר השכר זולתי דרך כלל בהטבה לו ובהארכת ימים ובהצלחה ושאר דברים כלליים, והוא אמרם ז"ל [אבות פ"ב מ"א] הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ואל זה כונו באמרם [סוכה כ"ה ע"א] העוסק במצוה פטור מן המצוה, מבלי הבטה אל מצוה שהוא עוסק בה ואל המצוה הנעדרת ממנו אי זו גדולה מחברתה, והוא אמרם גם כן [יומא ל"ג ע"א] אין מעבירין על המצות, כלומר שאם נזדמן מעשה מצוה לידו לא יעבירהו ולא יניחנו כדי לעשות מצוה אחרת, ואחר שלא נתבאר השכר בעשיתם צריך לנו לדעת בידיעת החמור והקל שבהם ידיעת הענש בהמנע מעשיתם, ולפי גדל הענש יודע לנו חומר הענין, ועל זה הצד יודע שכר הענין גם כן מידיעת ענש העדרם, והוא אמרם ז"ל [אבות פ"ב מ"א] הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, רוצה שכל מצות עשה שיתחיב הנמנע ממנה ענש גדול שכר על עשיתה גם כן גדול, בדמיון אמרם כשם ששכר תלמוד תורה גדול מן המצות כלן כך ענש בטול תורה גדול מכל העברות, וכבר ביאר הר"ם ז"ל המשל בו מצות מילה ופסח שחייבה התורה כרת על הנמנע מעשיתם ועל הנמנע מעשית המעקה אמר [דברים כ"ב], ולא תשים דמים בביתך, ולא הזכיר להמנע ממנו ענש אחר אלא שכללו בחייבי לאוין, ומזה הצד נדע ששכר עשיית פסח ומילה גדול משכר עשית המעקה, ואמנם אמרם בסוף זה המאמר, ושכר עברה כנגד הפסדה, רוצה בו על הנמנע מעשיית העבירה מטוב נפשו ומכבישת יצרו, והכונה בו שהחטא אשר העניש בו עושהו ענש גדול, שכר הנחתו כפי הערך ההוא, ועל זה אמר כל היושב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה על הצד שהתבאר שם בגמרא קדושין [ל"ט ע"ב], והוא אמרם [עי' ירושלמי שם פ"א ה"ט], אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו [תהלים קי"ט], כיון שלא פעלו עולה בדרכיו הלכו, נמצא מכל מקום שהעונשין הם המודיעים אותנו חומר הענין בפרטי העברות אי זו ממצות לא תעשה יותר חמורה או ממצות עשה, אלא שיש מי שבאר בזה המאמר, שהוא בא להעיר האדם על עשיית המצות והנחת העברות, כלומר התעורר בעשית מצוה והוי מחשב בהעדרה השכר שתפסיד וגם אם לא יגיעך עונש על זה, ואמר ושכר עברה כנגד הפסדה, כלומר שתתעורר לעזוב העברה והוי מחשב בהנחתה מה שיעדר ממך הענש המיועד לה, ואמנם הפירוש הראשון יותר נכון למה שבארנוהו עתה ממדרגות המצות והעברות ורבינו שמואל פירש במסכת בבא בתרא [ע"ח ע"ב], הוי מחשב הפסד מצוה, כלומר אם תבא לידך מצוה ויגיעך בקיומה איזה הפסד העריכהו אל הגמול שיגיעך מן המצוה ויהיה ההפסד נקל בעיניך, ואם תבא עבירה לידך ויגיעך ריוח בעשותה העריך הריוח ההוא אל הענש שיגיעך עליה ויהיה הריוח נמאס בעיניך, על דרך אמרו [משלי כ'], ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ, וכן פרשה רש"ז בראשון של ערובין
